טעינו לא בגלל כסף – אלא בגלל ביטחון מופרז
זה קרה בלי דרמה.
לא רגע שבו הסתכלנו אחד על השנייה ואמרנו “עשינו טעות”.
יותר תחושה דקה, כזאת שמתגנבת פנימה, כשמשהו קטן לא מסתדר — ואז עוד אחד.
יצאנו לדרך רגועים מדי.
לא לחוצים, לא מתלבטים, לא בודקים שוב.
הכול כבר היה לנו בראש: הזמנים, המעברים, הימים.
לא כי תכננו יותר מדי — אלא כי היינו בטוחים שאנחנו כבר יודעים.
בהתחלה זה הרגיש אפילו נעים.
הביטחון הזה, הידיעה לכאורה ש”כבר היינו במצבים כאלה”.
עברנו מספיק חופשות, מספיק נסיעות, מספיק שדות תעופה כדי לא להתרגש.
לא היינו צריכים להתכונן — ככה לפחות סיפרנו לעצמנו.
אבל משהו בביטחון הזה היה קצת רועש.
לא שמנו לב מיד.
רק כשהתחילו להופיע חיכוכים קטנים:
זמן שהתארך מעבר למה שחשבנו, מקום שלא הרגיש כמו שדמיינו, עייפות שהגיעה מוקדם מדי.
התגובה הראשונה שלנו הייתה לבטל את זה.
“שטויות.”
“זה קורה.”
“עוד רגע זה מסתדר.”
המשכנו הלאה, בלי לעצור באמת.
לא רצינו להודות בזה שמשהו זז מהמקום.
הרי לא קרה שום דבר גדול.
לא פספסנו טיסה.
לא נתקענו.
לא שילמנו מחיר ברור שאפשר להצביע עליו.
וזה בדיוק העניין.
הטעות לא הייתה באירוע עצמו, אלא בגישה.
בזה שנכנסנו למרחב אחר — לא מוכר, לא יומיומי — עם אותה יהירות שקטה שבה אנחנו נכנסים ליום עבודה רגיל.
הנחה סמויה ש”נסתדר”.
שאין באמת מה לבדוק.
שלא צריך להקשיב יותר מדי למה שמרגיש לא מדויק.
באיזשהו שלב, באמצע יום שלא היה רע ולא היה טוב, הבנו שהנוכחות שלנו שם שטחית.
לא היינו סקרנים.
לא היינו קשובים.
פשוט עברנו דרך הדברים, במקום להיות בהם.
זה לא היה קשור ליעד.
גם לא לאנשים מסביב.
זה היה משהו בינינו — לבין עצמנו.
כשאתה בטוח מדי, אתה מפסיק לשאול שאלות.
כשאתה בטוח מדי, אתה לא שם לב לניואנסים.
וכשאתה בטוח מדי, אתה מפספס בדיוק את הדברים שבגללם יצאת בכלל.
לקח לנו זמן להבין את זה.
לא באותו רגע, לא באותו יום.
רק בדיעבד, כשישבנו רגע בשקט, בלי למהר לשלב הבא, שמנו לב שהחוויה לא נכנסה פנימה כמו שציפינו.
לא כי היה חסר כסף.
לא כי עשינו בחירה “לא נכונה”.
אלא כי נכנסנו אליה עם תחושת שליטה שלא התאימה למקום.
דווקא שם, מחוץ לשגרה, נדרש משהו אחר.
קצת פחות לדעת.
קצת יותר להקשיב.
להסכים להיות לא בטוחים — אפילו לרגע.
ההבנה הזאת לא הגיעה כמו תובנה גדולה.
יותר כמו הקלה שקטה.
כאילו מותר לנו להוריד שכבה.
מאז, אנחנו משתדלים לזכור את זה.
לא כעיקרון, ולא כהחלטה מודעת.
פשוט כתחושה שמלווה אותנו:
שביטחון הוא לא תמיד יתרון.
ושלפעמים, דווקא כשלא יודעים בדיוק — קורה משהו אמיתי יותר.
לא תמיד.
לא בכל פעם.
אבל מספיק כדי שנשים לב.
