טיול הזה התחיל כמו כולם – ואז משהו השתנה
זה התחיל כמו כל טיול אחר.
רשימות. הזמנות. צ’ק־אין מוקדם. מזוודה שסוגרים בפעם השלישית “ליתר ביטחון”.
ידענו בדיוק לאן נוסעים, איפה ישנים, ואפילו מה עושים בכל יום. הכול היה מתוכנן.
אבל כבר ביום הראשון הבנו שמשהו פה מרגיש אחרת.
לא קרה שום דבר דרמטי.
לא פספסנו טיסה. לא נתקענו בלי מלון.
פשוט הייתה תחושה מוזרה, שקטה, כאילו הטיול הזה לא בא להראות לנו עוד מקום – אלא לעצור אותנו רגע.
הרגע שבו הפסקנו למהר
בדרך כלל אנחנו מטיילים מהר.
עוברים, מצלמים, מסמנים וי.
הפעם מצאנו את עצמנו יושבים שעה על ספסל, בלי סיבה מיוחדת. מסתכלים על אנשים שעוברים. שותים קפה שהתקרר מזמן.
ושם זה קרה.
פתאום שמנו לב כמה זמן עבר מאז שפשוט היינו נוכחים.
לא חושבים על היעד הבא. לא על התמונה שתצא.
רק על מה שקורה עכשיו.
וזה היה מוזר.
אבל גם נעים בצורה שלא זכרנו.
הטיול הפסיק להיות “חופשה”
יש רגעים בטיול שבהם מבינים שהוא כבר לא חופשה.
הוא מראה.
בלי ששמנו לב, הדברים הקטנים התחילו לצוף:
כמה אנחנו עייפים באמת.
כמה אנחנו רגילים לרוץ גם כשאין לאן.
כמה קשה לנו לשחרר שליטה – אפילו כשאנחנו רחוקים מהבית.
והמרחק הזה, שחשבנו שיברח לנו, התחיל דווקא לקרב.
מה שלא תכננו – הפך לעיקר
הימים שבהם לא היה “מה לעשות” היו הטובים ביותר.
הליכה בלי יעד.
שיחה שהתארכה.
ערב שנגמר מוקדם, בלי רגשות אשם.
לא עשינו יותר – עשינו פחות.
והפחות הזה מילא אותנו יותר מכל אטרקציה.
פתאום הבנו שהטיול הזה לא בא לחדש לנו מקומות, אלא להזכיר לנו משהו ששכחנו:
איך מרגיש קצב אנושי.
כשחוזרים – ולא רוצים לחזור לאותו דבר
החזרה הייתה מוזרה.
הכול חזר למקומו, אבל אנחנו קצת פחות.
לא במובן הרע.
במובן שהשארנו שם משהו – וחזרנו עם משהו אחר.
מאז, אנחנו לא מטיילים אותו דבר.
ואם להיות כנים – גם לא חיים אותו דבר.
אנחנו עוצרים יותר.
מוותרים לפעמים.
ולא מרגישים צורך למלא כל רגע.
כי הטיול הזה התחיל כמו כולם.
אבל הוא לא נגמר כמו אף אחד מהם.
והשינוי?
הוא לא נשאר שם.
הוא חזר איתנו הביתה.
קראו עוד על: נופש ברגע האחרון 24 שעות
