היינו בטוחים שאנחנו מכוסים – ואז הגיע הרגע האמיתי
לא הייתה דרמה בכניסה לטרמינל. הכול זרם. מזוודות עברו, הדרכונים הוחזרו, והתחושה הייתה של שליטה. אנחנו מהאנשים האלה שמכינים מראש, שסוגרים קצוות, שמעדיפים לדעת מה מחכה מעבר לפינה. אפילו כשהמטוס המריא באיחור קל, זה לא הזיז לנו. היינו בטוחים שאנחנו מכוסים.
בימים הראשונים הכול הרגיש מוכר ונוח. הרחובות היו זרים אבל הקצב היה ידידותי, המלון שקט, האור בבוקר רך. התהלכנו בתחושה שהנה, זה עובד. החופשה הזו מתיישבת בדיוק במקום הנכון. לא חיפשנו ריגושים, רק מרווח. קצת אוויר בין השבועות. קצת שקט בין המחשבות.
ואז הגיע הרגע האמיתי
לא משהו גדול. לא אירוע שאפשר לספר עליו בהתלהבות. דווקא רגע קטן, כזה שלא נכנס לתמונות. זה קרה באמצע אחר צהריים רגיל, כשעמדנו בתחנה והבנו פתאום שאנחנו לא יודעים לאן להמשיך. לא כי טעינו בדרך, אלא כי משהו בפנים התבלבל. המפה הייתה ברורה, אבל התחושה לא.
באותו רגע, הביטחון שחשבנו שיש לנו התחיל להתפורר. לא בבת אחת. בעדינות. כמו חוט שמתחיל להימתח יותר מדי. הבנו שאנחנו יודעים איך דברים אמורים להתנהל, אבל לא בטוחים איך אנחנו מרגישים לגביהם. וזה הפער שלא צפינו לו.
המשכנו ללכת, כי ככה אנחנו. לא עוצרים מיד. נותנים לדברים להסתדר תוך כדי תנועה. אבל כל צעד הרגיש מעט כבד יותר. לא פיזית—משהו אחר. מין שאלה שקטה שהלכה איתנו: אם הכול “מסודר”, למה אנחנו לא רגועים?
בערב, כשחזרנו לחדר
ישבנו בלי להדליק אור. העיר המשיכה בחוץ, ואנחנו בפנים ניסינו להבין מה קרה. לא חיפשנו תשובה חכמה. רק רצינו לדייק את התחושה. אולי היינו בטוחים מדי. אולי שכחנו להשאיר מקום למה שלא נכנס לתכנון. אולי חשבנו שכיסוי הוא אותו דבר כמו נוכחות.
בימים שאחר כך, משהו השתנה בקצב. לא החלטנו לשנות. זה פשוט קרה. פחות ריצה, יותר הקשבה. פחות “להספיק”, יותר לשהות. שמנו לב לדברים שבדרך כלל עוברים לידנו—צללים על קיר, שיחה חצי נשמעת, ריח של קפה שנשאר באוויר. לא כי חיפשנו משמעות, אלא כי היא חיפשה אותנו.
הביטחון חזר, אבל בצורה אחרת. לא כידיעה שכל הפרטים סגורים, אלא כהסכמה להיות עם מה שקורה. להבין שגם כשאנחנו “מכוסים”, יש רגעים שמבקשים מאיתנו משהו נוסף—נוכחות, גמישות, קצת ענווה. לא הכול צריך פתרון. לפעמים מספיק לשים לב.
כשחזרנו הביתה, החופשה כבר הייתה מאחורינו, אבל הרגע ההוא נשאר. לא כזיכרון חד, אלא כטון. הוא מזכיר לנו שיש הבדל בין להיות מוכנים לבין להיות פתוחים. בין לדעת מה לעשות לבין להרגיש מה נכון. וזה הבדל שלא תמיד רואים מראש.
מאז, אנחנו משתדלים להשאיר מרווח. לא רק בלו״ז, אלא בתודעה. לתת מקום למה שצץ בלי הודעה מוקדמת. כי לפעמים, הרגע האמיתי מגיע דווקא כשנדמה לנו שהכול כבר סגור—והוא לא בא לערער, אלא לדייק.
