הטעות שכולנו עושים: 3 פריטים שתופסים לכם חצי מזוודה ואין בהם שום צורך
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. הטיסה מטרמינל 3 ממריאה בעוד ארבע שעות, ואני יושב על המזוודה. פיזית יושב עליה. כל משקל הגוף שלי נשען על הפלסטיק הקשיח של ה”סמסונייט”, מנסה להכניע ריצ’רץ’ סורר שנאבק על חייו.
יש ריח ספציפי לחדר שינה ברגע הזה. תערובת של אבק, דאודורנט זול וכניעה.
אתם מכירים את הרגע הזה. הרגע שבו אתם מבינים שהפסדתם בטטריס של החיים. המזוודה מפוצצת, הלב דופק, ובתוך הבטן יש תחושה חמוצה של “שכחתי משהו קריטי”. אבל האמת היא הפוכה. הבעיה היא לא מה ששכחתם. הבעיה היא מה שדחפתם פנימה.
אנחנו לא אורזים בגדים. אנחנו אורזים פחדים.
בואו נדבר תכל’ס. חצי מהמזוודה שלכם תפוסה על ידי שלושה פריטים שאין להם שום זכות קיום שם, והם שם בגלל שקר שאתם מספרים לעצמכם.
הראשון הוא “נעלי הפנטזיה“. אצלי זה זוג נעלי ריצה. “בברלין אני אקום בבוקר וארוץ בפארק,” אני אומר לעצמי. מעולם לא רצתי בברלין. בקושי רצתי בתל אביב. אצלכם אולי אלו נעלי העקב הלא נוחות לערב “יוקרתי” שלא יקרה, או מגפי הליכה לטרק דמיוני.
זה פריט כבד, מגושם, שתופס נפח של כדורגל ממוצע. אבל למה אנחנו עושים את זה? הנה משהו שאולי לא ידעתם: עד שנת 1970, מזוודות היו נטולות גלגלים. ברנרד סאדו, האיש שחיבר גלגלים למזוודה, נתקל בבוז מצד חנויות כלבו שטענו ש”גברים לא יגררו מזוודה כמו כלבלב”. עד אז, ארזנו רק מה שיכולנו להרים. ברגע שהגלגלים הגיעו, הפסקנו לסחוב משקל והתחלנו לסחוב את האגו שלנו. אנחנו אורזים את האדם שהיינו רוצים להיות – הספורטיבי, האלגנטי, ההרפתקן – לא את האדם העייף שרק רוצה לאכול פחמימות וללכת לישון.
הפריט השני הוא “מלכודת האינטלקטואל“. זה הספר העבה הזה. “מלחמה ושלום”, הביוגרפיה של צ’רצ’יל, או המגזין האיכותי ששוכב ליד המיטה חודשיים. “בטיסה יהיה לי זמן,” אתם משקרים. לא יהיה לכם. בטיסה אתם תראו סרט גרוע עם אוזניות שלא עובדות טוב, או שתבהו בתפריט האוכל. הספר הזה הוא לבנה של חצי קילו שנועדה רק כדי לגרום לכם להרגיש אשמה בכל פעם שאתם פותחים את המזוודה ורואים אותו מציץ מתחת לתחתונים.
והשלישי, והכי גרוע: “מכנסי הביטחון“. הג’ינס השלישי. או המעיל “למקרה שיהיה ממש קר באוגוסט ביוון”. זה לא קשור לקור. זה קשור למוח הקדמון שלנו. פסיכולוגים קוראים לזה “שנאת הפסד” (Loss Aversion). מחקרים מראים שהכאב הפסיכולוגי שלנו מלהיתקע בלי משהו, חזק פי שניים מההנאה שבלהיות קלילים ומשוחררים. המוח שלנו עדיין חושב שאנחנו נוודים שיוצאים למדבר, לא תיירים שטסים לעיר עם H&M בכל פינה.
אז אתם סוחבים ג’ינס ספייר. הג’ינס הזה, אגב, עשוי מבד הדנים. במקור, הבד הזה נוצר במאה ה-17 בעיר נים בצרפת (De Nimes, מזה בא השם דנים). הוא נועד למלחים ולכורים, לא כדי לשכב מקופל ארבעה ימים במזוודה בדרך ללונדון. הוא כבד, הוא מתייבש לאט, והוא מיותר.
תשאירו אותו בבית.
בפעם הבאה שאתם עומדים מול המזוודה הפתוחה, תעשו ניסוי. תוציאו את הנעליים של האדם שאתם לא, את הספר שלא תקראו, ואת הג’ינס שמגן עליכם מפני אסון אקלימי דמיוני.
תסגרו את הרוכסן. הוא ייסגר חלק. פתאום תרגישו קלים יותר. לא רק בגלל המשקל, אלא בגלל שהשארתם את הציפיות בבית. וזה, חברים, החופש האמיתי.
