הטיול שהפך מסתם רעיון לחלום שהתגשם
הלילה עוד לא נגמר לגמרי, אבל האור כבר התחיל לזחול פנימה דרך חלון קטן בשדה תעופה זר, ואנחנו עמדנו עם מזוודה אחת פתוחה למחצה ותחושה שמשהו עומד להתחיל.
זה התחיל בלי דרמה. רעיון שנזרק בינינו ערב אחד, בין כוס קפה קרה לעייפות של סוף יום. לא תכנון גדול, לא יעד חלומי שסימנו עליו וי. רק רצון לזוז, לצאת מהקו הישר של הימים, לתת לזמן לעשות משהו אחר ממה שהוא עושה בבית.
כשהגענו, העיר קיבלה אותנו בשקט. לא שקט מוחלט, אלא כזה שיש בו תנועה עדינה — אוטובוס שעובר, דלת נפתחת, צללים שמתחלפים על קיר בהיר. הלכנו לאט, כי לא היה לאן למהר. המזוודה חרקה קצת על המדרכה, כאילו גם היא לא רגילה לקצב החדש.
המלון היה קטן
לא כזה שמרשים במבט ראשון, אלא כזה שמרגיש כאילו כבר היינו בו פעם, גם אם ברור שלא. החדר פנה לרחוב צדדי, ובחלון הייתה וילון דק שנתן לאור להיכנס בלי לבקש רשות. השארנו את התיקים, פתחנו את החלון, ועמדנו רגע בלי לדבר. לפעמים זה מספיק.
ביום הראשון יצאנו סתם ללכת. לא חיפשנו שום דבר מיוחד. נתנו לדרך להוביל אותנו, פנייה ימינה, אחר כך שמאלה, עד שלא ידענו בדיוק איפה אנחנו. זה היה נעים. הידיעה שאין צורך לדעת. הזמן הרגיש רך יותר, פחות חד. כאילו הוא מתכופף קצת כשאנחנו עוברים לידו.
בצהריים ישבנו במקום קטן ליד חלון. אנשים עברו בחוץ, כל אחד עם הסיפור שלו, ואנחנו היינו רק עוד זוג בתוך התנועה הזאת. הייתה תחושה מוזרה של שייכות רגעית, כאילו לכמה דקות אנחנו חלק ממשהו רחב יותר, בלי להכיר אותו באמת.
בערב, כשהאור התחיל להיעלם, הלכנו לכיוון המים. לא חוף מפורסם, לא מקום שמצטלמים בו. פשוט קו שבו העיר נגמרת והמרחב נפתח. ישבנו על ספסל, והסתכלנו על הדרך שממשיכה גם אחרי שאנחנו עוצרים. הרוח הייתה קלה, והרגשנו איך משהו בתוכנו נרגע, בלי שניסינו לגרום לזה לקרות.
בימים הבאים התחלנו לשים לב לדברים הקטנים
לא למקומות, אלא לרגעים. לאיך שהבוקר נשמע אחרת כשפותחים חלון במקום זר. לאיך ששתיקה יכולה להיות נוחה כשלא צריך למלא אותה. לאיך שמחשבות מקבלות צורה אחרת כשאין לוח זמנים שמחכה להן.
היו רגעים של בלבול. רחוב שלא הוביל לאן שחשבנו, שעה שהתארכה בלי סיבה ברורה. אבל גם זה היה חלק מהעניין. הבנו שלא כל דבר צריך להיסגר, שלא כל יום חייב להיות ברור. לפעמים מספיק להיות בתוך הדרך, גם אם היא מתעקשת להתעקם.
באחד הערבים חזרנו מאוחר. העיר כבר נרגעה, האורות היו נמוכים יותר, והצעדים שלנו הדהדו קצת יותר מדי. פתחנו את דלת החדר, והאור הצהוב קיבל אותנו כמו חבר ותיק. ישבנו על המיטה, נעליים עדיין על הרגליים, וצחקנו בלי לדעת בדיוק למה. אולי כי היה קל.
שם, בין לילה לבוקר, התחילה להיוולד תובנה שקטה. לא גדולה, לא כזו שכותבים עליה משפטים חכמים. פשוט הבנה שלפעמים צריך להתרחק כדי להתקרב. לא למקום מסוים, אלא לעצמנו. להבין מה באמת עושה לנו טוב כשמסירים את הרעש מסביב.
ביום האחרון לא מיהרנו לארוז
השארנו את החלון פתוח עד הרגע האחרון, כאילו עוד קצת אוויר יוכל להיכנס למזוודה. הדרך חזרה לשדה התעופה הרגישה שונה מהדרך החוצה. לא כבדה, אבל מלאה יותר. כאילו משהו הצטרף אלינו, בלי לבקש מקום.
כשחזרנו הביתה, הכול חיכה לנו בדיוק כמו שהשארנו. אבל אנחנו חזרנו קצת אחרים. לא דרמטית, לא בצורה שאפשר להצביע עליה. פשוט עם שקט קטן שנשאר, עם ידיעה שגם בתוך שגרה אפשר לשמור פינה של דרך פתוחה.
מאז, בכל פעם שאנחנו שומעים מזוודה נסגרת, אנחנו נזכרים שלא כל חלום צריך תכנון גדול — לפעמים הוא פשוט מחכה שנזוז צעד אחד מהבית.
קראו עוד על: טיולים מאורגנים זולים
