מה גילינו על עצמנו כשהתנתקנו מהיום־יום ונסענו לגליל

מה גילינו על עצמנו כשהתנתקנו מהיום־יום ונסענו לגליל

זה לא היה עוד נופש – זו הייתה הזדמנות לעצור, להקשיב, ולחזור קצת לעצמנו.

היינו צריכים את זה. לא בריחה מהכול, לא חופשה נוצצת, אלא הפסקה קטנה. רגע של שקט שיאפשר לנו להסתכל אחד על השנייה בלי הלחץ של העבודה, בלי התראות בטלפון, בלי התחייבויות. אז קמנו, אספנו תיק קטן, ונסענו לגליל.

הגליל הפראי והפשוט – מקום שפותח את הלב

הגענו לצימר מבודד ליד עמוקה. הנוף היה ירוק כמו שלא ראינו הרבה זמן, והרוח הקרירה שנשבה בין העצים כאילו לחשה לנו – “הגעתם הביתה”. פתאום לא היינו הורים, עובדים, מנהלים, או ממהרים לשום מקום. היינו פשוט אנחנו.

במקום לדבר על רשימות וסידורים, התחלנו לדבר על חלומות. במקום להסתכל על מסכים, הבטנו בעננים. מצאנו את עצמנו צוחקים בלי סיבה, מבשלים יחד ארוחה כשרה עם הירקות מהשוק של ראש פינה, מתרגשים מהשקיעה כאילו זו הפעם הראשונה.

כשיש פחות רעש – שומעים יותר טוב את עצמנו

אחד הדברים הכי מפתיעים שגילינו על עצמנו בגליל היה כמה מעט אנחנו באמת צריכים כדי להרגיש מלאים. כשאין קניות, פקקים או פושים, אנחנו חוזרים לשיחה, לקפה שקט בבוקר, להליכה קצרה בשבילי היער.

הטיול שלנו לנחל שניר היה אחד השיאים. טבלנו רגליים במים הקרים, צפינו בציפורים, ובעיקר – שתקנו. שקט מהסוג שעוטף אותך, לא מלחיץ אותך.

בין לבין עצרנו בשוק האיכרים בכפר תבור וקנינו דבש מקומי וגבינות כשרות. הדוכנים, האנשים, הריח של תבלינים באוויר – הכול היה פשוט אבל כל כך חי. הרגשנו כאילו אנחנו מטיילים בתוך גלויה ישראלית, לא מודפסת אלא חיה ונושמת.

הגליל לא רק חיצוני – הוא גם פנימי

הרגשנו איך הנסיעה הזו לגמרי שינתה את הקצב שלנו. לא חיפשנו להספיק, אלא להספג. במקום רשימת “אטרקציות בצפון”, חיפשנו רוגע. כל שביל נסתר בגליל העליון הפך לתזכורת למה שחשוב באמת: לחיות לאט יותר, עמוק יותר.

לינה כפרית בגליל הוכיחה לנו כמה כוח יש בפשטות. בלי בריכות ענק, בלי אול-אינקלוסיב – רק מרפסת עץ קטנה, עצי זית מסביב, וריח של אורנים אחרי הגשם.

לאן הלכנו, לאן חזרנו

כשהגיע הזמן לחזור, משהו בנו כבר לא רצה למהר. הרכב התמלא בשתיקה אחרת – לא זו של עייפות, אלא של הכרה. הבנו שאנחנו צריכים יותר מהפסקות כאלה. לא בשביל לברוח מהיום־יום, אלא כדי לחזור אליו עם לב פתוח יותר.

מאז, אנחנו משתדלים לשלב את הגליל ביומיום שלנו – לאו דווקא כנסיעה, אלא כגישה: להאט, להקשיב, לנשום. כי גילינו משהו חשוב: כשהתנתקנו מהיום־יום ונסענו לגליל, לא רק שהתחברנו מחדש אחד לשנייה – התחברנו גם לעצמנו.

המשכנו לנסוע בלי יעד ברור, כמו על אוטומט של הנשמה. מצאנו את עצמנו בכביש צדדי ליד מושב שכניה, עוצרים ליד עץ תאנה עתיק. עצרנו רק כי משהו בו הרגיש מוכר, כמעט כמו סבא – יציב, שותק, אבל אומר הכול. מתחתיו הייתה אבן חלקה, וישבנו עליה בלי מטרה. לפעמים צריך רק אבן ותאנה כדי להבין שלא הכול צריך להסבר.

ופתאום, מתוך השקט הזה, עלתה שאלה שאף פעם לא העזנו לשאול בקול: מתי לאחרונה עשינו משהו רק כי הרגשנו שזה נכון, בלי לתכנן, בלי לבדוק אם זה “משתלם”? הגליל גרם לנו לשבור את תבנית ה”איך אמורים לחיות” ולעבור למשהו אחר – יותר אינטואיטיבי, פחות מסומן.

תובנה שצצה במקום הכי לא צפוי

בערב, כשהגענו לתצפית המרהיבה ליד הר חרמון, קפא לנו הלב. לא מהקור – מהיופי. אבל היופי הזה לא היה בגללים הלבנים או בעננים שנשפכו כמו שמיכה – אלא בכך שעמדנו שם בלי צורך לצלם, לפרסם, או לבדוק את השעה. פשוט היינו.

ופתאום הבנו: אנחנו רגילים לחוות חיים דרך פילטרים – לא רק בטלפון, אלא בראש. לשאול “מה אומרים על המקום הזה?”, “מה הדירוג?”, “יש חנייה?” – במקום פשוט להיות בו. הגליל החזיר לנו את היכולת לבחור רגעים על פי תחושה, לא לפי טבלאות.

באותה נשימה מצאנו מדריך ישן שנשכח בתא הכפפות, ובו מאמר על שביל ישראל בגליל התחתון. קראנו קטע מתוכו בקול. היו שם מילים על קצב ההליכה, על אדמה שנושמת, ועל המטייל שנפתח כמו פרח עם כל צעד. לא האמנו כמה מילים פשוטות מתוך מדריך תיירותי הצליחו לגעת בנו כל כך עמוק.

אז מה באמת גילינו על עצמנו?

שאנחנו לא חייבים להיות כל הזמן בנתיב המהיר. שיש בנו צד שלא שוכח להתפעל גם מעשב שצומח בין סלעים. שכשאנחנו עוזבים את הלו”ז – משהו בתוכנו חוזר הביתה.

אבל אולי הגילוי הכי גדול היה זה: שבמקום לברוח מהשגרה, אפשר לפעמים פשוט ללטף אותה בעדינות, לעשות לה ריסטארט, ולגלות שהיא לא אויב – אלא מצפן שאבד לו הכיוון.

אנחנו לא חוזרים מהגליל אותם אנשים. לא כי עברנו טרנספורמציה דרמטית, אלא כי הבנו שאפשר אחרת. לאט, קרוב, פשוט.

ובפעם הבאה שנרגיש שהכול לוחץ, אולי לא ניסע רחוק – רק נעצור רגע, ננשום, וניזכר באותו עץ תאנה, שהיה שם בלי לזוז – רק כדי להזכיר לנו מי אנחנו באמת.

עוד מאמר מעניין על: הטיול שעשינו לישראל שינה לנו את ההסתכלות על הבית.