חשבתם שראיתם הכל? האי בתאילנד שאסור לכם לפספס בחופשה הבאה (וזה לא פוקט)
יש ריח כזה, שילוב של סולר שרוף, מלח ים וקארי ירוק שמתבשל רחוק מדי, שתוקף אותך כשאתה יורד מהמעבורת. בדרך כלל, בתאילנד, הריח הזה מגיע עם כאוס. צעקות של נהגי טוק-טוק, מוזיקת פופ מערבית זולה, ותחושה שמישהו מנסה למכור לך חליפה תפורה לפי מידה ב-35 מעלות חום.
אבל כשירדתי למזח בקו-פאיאם (Koh Phayam), היה שקט.
לא שקט של ספרייה. שקט של עולם שנעצר ב-1990.
עמדתי שם עם התיק על הגב, מזיע את עצמי לדעת, וחיכיתי להתקפה המוכרת. היא לא הגיעה. במקום זה, ראיתי שורה של אופנועים חבוטים ושלט בכתב יד עקום. אין כאן מכוניות. בכלל. האי הזה צר מדי ופראי מדי בשביל ארבעה גלגלים.
תקשיבו רגע.
אני יודע שאתם מכורים לפוקט. אני יודע שקוסמוי זה נוח, ושבקו-פיפי הצטלמתם את התמונה הזאת שכולם מצטלמים. אבל אם אתם מחפשים את מה שתאילנד הייתה לפני שהיא הפכה למפעל תיירות משומן, אתם צריכים לקחת מעבורת מרנונג (Ranong), עיר אפורה וגשומה בגבול בורמה, ולברוח לכאן.
קו-פאיאם הוא המקום שבו הזמן הלך לישון שנ”צ.
ביום השני שלי שם, שכרתי קטנוע. זו הדרך היחידה לנוע שם, אלא אם כן אתם מעדיפים את ה”טרקטור-טקסי” המקומיים, שנראים כמו הכלאה בין מכסחת דשא למפלצת פרנקנשטיין. נסעתי בשבילי בטון צרים שמתפתלים בתוך ג’ונגל של עצי קשיו.
וזה הקטע שפוצץ לי את המוח, ואני חייב לחלוק אותו איתכם כי זה משגע אותי שאנשים לא יודעים את זה: אנחנו רגילים לראות קשיו בשקית בסופר, קלויים ומלוחים. אבל בקו-פאיאם, הקשיו הוא המלך. ויש סיבה למה הוא יקר כל כך.
הידעתם שהקשיו הוא בכלל לא אגוז במובן הבוטני? מה שאתם רואים על העץ זה “תפוח קשיו” – פרי מדומה, בשרני וצהוב-אדום (שאגב, אפשר לאכול אותו והוא חמוץ-מתוק בטירוף). ה”אגוז” עצמו תלוי מחוץ לפרי, למטה, כמו נספח מוזר. והקליפה שלו? היא מכילה שרף רעיל בשם אורושיול (Urushiol), אותו חומר שנמצא באוג ארסי. הפועלים המקומיים צריכים לקלות ולשבור כל אגוז בזהירות כירורגית כדי לא לקבל כוויות כימיות. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם דוחפים חופן לפה מול הטלוויזיה.
אחרי שסיימתי להרהר בבוטניקה של הרעלים, הגעתי ל”היפי בר”. תארו לעצכם ספינת פיראטים עשויה כולה מסחף עצים, שנבנתה לאורך עשרות שנים על החוף. אין פה ארכיטקט, אין מהנדס, רק בחור תאילנדי עם חזון והמון עץ שנפלט מהים.
ישבתי שם, עם בירה צ’אנג ביד, והסתכלתי על השקיעה בחוף “באפלו ביי”. לידי ישב זוג גרמני מבוגר שסיפר לי שהם באים לפה כל שנה מאז 1985. הם נראו כמו שני אנשים שמצאו את הסוד לחיים, או לפחות את הסוד איך לברוח מהם.
הרגשתי קצת קנאה. וקצת עצב.
האמת? אני עייף. עייף מלרוץ אחרי ה”דבר הגדול הבא”, עייף ממלונות שמציעים לי “חוויית בוטיק”. בקו-פאיאם אין חשמל רציף בחלק מהמקומות. הגנרטורים נכבים בלילה. ופתאום, בחושך הזה, אתה שומע משהו מעל הראש.
משק כנפיים כבד, כמו של מסוק קטן.
אלה הקלאו (Hornbills). ציפורים ענקיות עם מקור צהוב עצום שנראות כאילו יצאו מ”פארק היורה”. האי הזה הוא אחד המקומות האחרונים בתאילנד שבהם אפשר לראות אותן חופשיות לגמרי. והנה עובדה שתגרום לכם להעריך זוגיות מחדש: הקלאו הם מונוגמיים בצורה קיצונית. כשהנקבה דוגרת, הזכר “כולא” אותה בתוך גזע עץ וסוגר את הפתח בבוץ, משאיר רק חריץ קטן להעביר לה אוכל. במשך חודשים, הוא המפרנס היחיד. אם הוא מת, גם היא והגוזלים מתים. זו נאמנות ברמה של טרגדיה יוונית, וזה קורה ממש מעל הבונגלו שלכם ב-200 שקל ללילה.
קו-פאיאם הוא לא גן עדן. החול לא לבן כמו בקריביים, ובשפל הים בורח קילומטרים אחורה ומשאיר בוץ וסרטנים עצבניים.
אבל זה בדיוק העניין. זה מקום אמיתי. הוא מחוספס, הוא דורש מכם להוריד הילוך, הוא מכריח אתכם להסתכל לאנשים בעיניים ולדבר, כי ה-Wi-Fi בקושי סוחב.
בלילה האחרון שלי, ישבתי שוב על המזח. הפעם לא חיפשתי מונית. פשוט נשמתי את הריח הזה של הים והקשיו השרוף. הבנתי שמצאתי מקום שאני אהסס לספר עליו לחברים, מחשש שהם יהרסו אותו.
אז הנה, אני מספר לכם. תעשו טובה, תשמרו על זה בשקט. ואל תבקשו שם אייס קפה עם חלב סויה. פשוט קחו בירה, תסתמו את הפה, ותקשיבו לג’ונגל. הוא מדבר יותר יפה מכולנו.
עברו לדף: https://www.hotelsca.net/טיסות-סודיות-ברגע-האחרון/
