חופשה שלא תכננו לחזור ממנה עם תובנות – אבל חזרנו
- נועם יעקב
חופשה שלא תכננו לחזור ממנה עם תובנות – אבל חזרנו
זה התחיל כמו רעיון חצי אפוי. כזה שאומרים בקול רם כדי לבדוק איך הוא נשמע, לא באמת כדי לבצע. “ניקח כמה ימים. ננשום. ניעלם קצת.” לא יעד נוצץ, לא רשימת אטרקציות, לא טבלה באקסל. רק להתרחק.
ואז, בלי ששמנו לב, מצאנו את עצמנו במקום שלא דרש מאיתנו כלום. לא להוכיח, לא להספיק, לא לצלם כדי שמישהו יאשר שזה היה שווה.
ביום הראשון עוד היינו עם הטלפון ביד. בודקים מה קורה, מי כתב, מה פספסנו. ביום השני הטלפון כבר נשאר בתיק. לא כי החלטנו “להתנתק”, אלא כי פשוט לא היה למה להיכנס. לא קרה שם שום דבר חשוב יותר מהרגע.
וזה היה הרגע הראשון שבו משהו נסדק.
אנחנו רגילים לחשוב שחופשה טובה היא כזו שמחזירה אותנו “טעונים”. עם אנרגיה, עם מוטיבציה, עם סיפורים. אבל החופשה הזו לא החזירה אותנו עם כלום. היא רוקנה.
ובדיוק בזה היה הקסם.
לא קמנו מוקדם. לא כי ישנו טוב, אלא כי לא היה לאן למהר.
לא תכננו מה נעשה. לפעמים הלכנו סתם, לפעמים ישבנו יותר מדי זמן במקום אחד.
ופתאום הבנו כמה מעט קורה כשלא מתכננים, וכמה הרבה מרגישים כשלא מנסים לנהל את זה.
הימים התחילו להיראות דומים. וזה לא היה משעמם – זה היה מרגיע.
כשאין שיא, אין גם נפילה.
כשאין “רגע מושלם”, אין גם לחץ ללכוד אותו.
באחד הערבים ישבנו בשקט. לא שיחה עמוקה, לא ניתוח חיים. סתם שקט נעים. ואז מישהו אמר:
“אתה קולט שלא דיברנו על עבודה כבר יומיים?”
וזו הייתה סטירה עדינה. לא כואבת, אבל מדויקת.
כי שם, רחוק מהיומיום, התחלנו לראות דברים שבשגרה פשוט לא רואים.
כמה החלטות אנחנו מקבלים מעייפות.
כמה “חייבים” אנחנו גוררים בלי לבדוק אם הם עדיין שלנו.
כמה רעש יש לנו בראש – ואיך הוא נעלם כשלא מזינים אותו כל הזמן.
לא היו תובנות גדולות בסגנון פוסטר.
לא חזרנו עם משפטי השראה.
אבל חזרנו עם תחושה ברורה: משהו השתנה.
וזה לא היה היעד. זה לא היה המקום.
זה היה המרווח.
המרווח בין פעולה לפעולה.
המרווח שבו לא צריך להגיב.
המרווח שבו מותר לא לדעת.
שם גילינו שאנחנו הרבה פחות “עסוקים” ממה שחשבנו, והרבה יותר עייפים ממה שהודינו.
שם הבנו שהרבה דברים שאנחנו דוחים ל”אחרי” – לא באמת מחכים לנו שם.
באיזשהו שלב אפילו עבר לנו בראש הרעיון לא לחזור. לא בקטע דרמטי. לא לברוח.
פשוט להישאר עוד קצת בתוך הפשטות הזו.
עוד יום בלי לוחות זמנים.
עוד ערב בלי צורך להספיק.
אבל חזרנו.
לא כי נגמר הכסף, לא כי חיכו לנו.
אלא כי הבנו משהו חשוב יותר:
החופשה לא אמורה להיות מקום לברוח אליו – היא אמורה לשנות את הדרך שבה חוזרים.
וכשחזרנו, העולם לא השתנה.
ההודעות חיכו.
המשימות נשארו.
הקצב חזר לדהור.
אבל אנחנו חזרנו אחרים.
פחות נבהלים משקט.
פחות ממהרים למלא כל רגע.
יותר בוחרים מה נכנס לנו לראש.
הבנו שלא כל חופשה צריכה “לתת ערך”.
לפעמים הערך הוא בזה שהיא לא מנסה ללמד כלום.
והתובנה הכי חזקה?
שלא חייבים להתרחק אלפי קילומטרים כדי להרגיש את זה – אבל כן חייבים להסכים, אפילו לרגע, לא לדעת מה הצעד הבא.
זו הייתה חופשה שלא תכננו לחזור ממנה עם תובנות.
ובדיוק בגלל זה – חזרנו עם כמה מהחשובות שהיו לנו.
קראו עוד על: היעד שלא תכננו – אבל הפך לאהוב עלינו ביותר.
מלאו את הטופס ונחזור עם הצעה ביטוח נסיעות לחול