לא רק טוקיו וקיוטו: 5 העיירות הסודיות ביפן שהתייר הישראלי עדיין לא גילה
הריח הזה, של גשם חמוץ מעורבב עם שומן חזיר מטוגן ואדי פליטה. זה היה בשינג'וקו, ארבע בבוקר, הג'ט-לג דפק לי בראש כמו פטיש 5 קילו. עמדתי שם, מול שלט ניאון מהבהב של "דונקיחוטה", והרגשתי ריק.
כולם הבטיחו לי שהטיול ליפן ישנה את חיי. בינתיים, כל מה שעשיתי היה לעמוד בתור. בתור לסושי, בתור למקדש בקיוטו שראיתי כבר באלף סטוריז, בתור לשירותים החכמים. הרגשתי כמו ארנק מהלך, לא כמו מגלה עולמות.
ואז עשיתי את הדבר הכי טוב שאפשר לעשות ביפן: עליתי על הרכבת הלא נכונה.
תקשיבו לי רגע
עזבו את ה"גולדן רוט". טוקיו-קיוטו-אוסקה זה כמו לנסוע לאיטליה ולאכול רק בפיצה האט. יפן האמיתית, זו שגורמת ללב להחסיר פעימה, מתחבאת במקומות שאין בהם תפריט באנגלית ואין בהם תורים של ישראלים שמחפשים את יוניקלו.
קחו למשל את אינה נו פונאיה (Ine no Funaya). זה נשמע כמו לחש, וזה נראה כמו הזיה. צפונית לקיוטו, יש כפר דייגים שבו הבתים לא סתם יושבים ליד המים – הם יושבים על המים. קוראים לזה "פונאיה" (בתי סירה). הקומה הראשונה היא החניה של הסירה, והסלון בקומה השנייה. זה נראה כאילו הכפר כולו החליט יום אחד להפליג לים ונתקע באמצע.
יש שם שקט שמרגיש כמעט לא חוקי. אנשים גרים שם. אין חנויות מזכרות צעקניות. ידעתם שהמבנה הארכיטקטוני הזה לא השתנה כמעט מאז תקופת אדו? הם בנו את הבתים כך שהגאות והשפל מנקים את רצפת ה"מוסך" באופן טבעי. גאונות פשוטה של אנשים שהבינו את הטבע במקום להילחם בו.
משם תחתכו לגוז'ו האצ'ימן (Gujo Hachiman). אם אתם אוהבים מים, זה המקום. אבל לא ים, אלא תעלות. העיירה הזו בנויה על מערכת תעלות מים זכים שזורמים ליד כל בית. אתם הולכים ברחוב ושומעים פכפוך תמידי. זה מהפנט.
אבל הנה הקטע המוזר באמת: גוז'ו היא הבירה העולמית של דגמי האוכל מפלסטיק. כן, אותן מנות ראמן מזויפות ומבריקות שרואים בחלונות הראווה בטוקיו? כמעט 80% מהן מיוצרות בעיירה ההררית הקטנה הזו. זו תעשייה שהתחילה שם בשנות ה-30 כשמישהו הבין ששעווה נמסה בחום, ועבר לפרפין ובהמשך ל-PVC. אתם יכולים להיכנס לסדנה ולנסות לייצר חסה מפלסטיק בעצמכם. זה מצחיק, וזה הכי יפני שיש – לקחת משהו סתמי ולעשות אותו במושלמות אובססיבית.
עכשיו
בואו נדבר על עמק אירו (Iya Valley) בשיקוקו. זה לא מקום, זה מסע בזמן. גשרים תלויים שעשויים מצמחים מטפסים (לא כבלים, שורשים!), ערפל תמידי, וכבישים צרים שגורמים לך להתפלל לאלוהים שאתה לא מאמין בו.
בתוך העמק הזה יש כפר בשם נגורו. קוראים לו "כפר הבובות". אישה מקומית בשם איינו צוקימי התחילה לתפור בובות בגודל אדם כדי להחליף את השכנים שלה שמתו או עזבו. היום יש שם יותר בובות מאנשים. זה נשמע קריפי, אני יודע. אבל כשאתם שם, רואים בובה של אישה זקנה "יושבת" בתחנת אוטובוס או "עובדת" בשדה, זה שובר את הלב. זו בדידות מזוקקת לתוך בד וצמר גפן. אף מדריך טיולים לא יכין אתכם לתחושה הזו בגרון.
רוצים להירגע? קורוקאווה אונסן (Kurokawa Onsen) בקיושו. שכחו מהמלונות הגדולים עם הבריכות המחוממות. כאן מדובר על עיירה קטנה בתוך יער, שכל כולה מוקדשת לתרבות הרחצה. קונים "טגאטה" (Tegata) – דסקית עץ גדולה שתלויה לכם על הצוואר – והיא המפתח שלכם להיכנס לשלושה אונסנים שונים בכפר.
מסתובבים ביוקאטה (חלוק כותנה) ברחוב, נועלים כפכפי עץ שמשמיעים "קליק-קלאק" על האספלט, ועוברים מבור מים רותח אחד לשני. בלי טלפונים, בלי פוזות. כולם ערומים, וכולם שווים.
ולסיום
צומאגו (Tsumago). יש הרבה עיירות עתיקות, אבל צומאגו לא משחקת משחקים. זו תחנת דואר על דרך הנקסנדו העתיקה שחיברה בין טוקיו לקיוטו. בשנות ה-70, התושבים שם עשו הסכם דמים: "לא מוכרים, לא משכירים, לא הורסים". הם אפילו קברו את כבלי החשמל והטלפון מתחת לאדמה כדי שלא יהרסו את הנוף של המאה ה-17.
אין שם ניאון. בלילה, הרחוב מואר רק בפנסים עמומים. אתם הולכים שם ומרגישים את רוחות הסמוראים. זה לא דיסנילנד, זו היסטוריה שנושמת עליכם מקרוב.
אני מודה, הפעם הראשונה שלי מחוץ למסלול השחוק הייתה מפחידה. פחדתי לא להסתדר, פחדתי מהשקט, פחדתי להזמין אוכל ולא לדעת מה יגיע. אבל שם, בתוך הפחד הזה, מצאתי את יפן שחיפשתי. יפן שהיא לא רק תפאורה לאינסטגרם, אלא מקום אמיתי, מחוספס ואנושי.
אז בפעם הבאה שאתם מזמינים טיסה, תעשו לעצמכם טובה: תשאירו יומיים ריקים בלו"ז. קחו רכבת למקום שאתם לא מצליחים לבטא את השם שלו. מקסימום, תאכלו חסה מפלסטיק.
