יפן לא חיכתה שנבין אותה – היא פשוט קרתה לנו
- נועם יעקב
לא חיפשנו הבנה, לא חיפשנו משמעות — פשוט מצאנו את עצמנו בתוך רצף של רגעים שלא ביקשו הסבר.
יפן לא חיכתה שנבין אותה – היא פשוט קרתה לנו
יש מקומות שמבקשים שתבין אותם.
יפן לא.
היא לא עצרה להסביר, לא חיכתה שנקלוט את החוקים, לא ניסתה להתאים את עצמה אלינו.
הגענו עם מושגים, ציפיות, רעיונות בראש – ודי מהר הבנו שהם מיותרים.
יפן פשוט התחילה לקרות.
לא בבת אחת.
לא ברגע דרמטי.
אלא בטפטוף שקט של סתירות, דיוקים, ורגעים קטנים שלא ידענו איך לאכול.
בין סדר מוחלט לבלבול פנימי
הדבר הראשון שפוגש אותך ביפן הוא סדר.
לא הסוג המרשים – הסוג שמובן מאליו.
רכבות שמגיעות בזמן.
אנשים שעומדים בתור גם כשאין מי שמבקש.
רחובות שקטים גם במרכז עיר ענקית.
ובהתחלה זה מרגיע.
ואז זה מערער.
כי כשאין רעש מסביב – משהו בפנים מתחיל לדבר.
ופתאום אתה שם לב לעצמך יותר מדי.
יפן לא מציפה אותך בגירויים.
היא מפנה לך מקום.
נימוסים שהם לא הצגה
חשבנו שזה משחק.
חיוכים, קידות, שקט מנומס.
אבל אז שמנו לב למשהו מוזר:
אף אחד לא עושה רושם.
הנימוס ביפן לא נועד להרשים אותך – הוא נועד לא להפריע.
לא לקחת יותר מדי מקום.
לא לכפות נוכחות.
וזה היה שיעור לא נוח.
כי הבנו כמה אנחנו רגילים להיכנס חזק.
לדבר לפני שמקשיבים.
להיות נוכחים גם כשלא צריך.
יפן לא אמרה לנו “תהיו בשקט”.
היא פשוט הראתה שאפשר אחרת.
אוכל, אבל לא כמו שחשבת
לא נכתוב על רשימות של מנות.
זה לא הסיפור.
האוכל ביפן הוא לא חוויה – הוא כוונה.
כל דבר מוגש כאילו יש לו תפקיד ברור.
לא יותר מדי, לא פחות מדי.
ופתאום אתה אוכל לאט יותר.
מפסיק לצלם.
מקשיב לגוף.
בלי שנשים לב, גם אנחנו התחלנו להיות מדויקים יותר.
לא רק בצלחת.
זרות שלא מנסה להתנצל
יפן לא ניסתה להיות נגישה.
וזה מה שהפך אותה לאמיתית.
שלטים שלא תמיד מבינים.
כללים לא כתובים.
תחושה קבועה שאתה לא לגמרי יודע אם אתה עושה את זה נכון.
אבל במקום תסכול – נוצר שחרור.
כי כשאתה לא מבין הכול,
אתה מפסיק לשלוט.
ומתחיל פשוט להיות.
יפן לא רצתה שנהפוך למקומיים.
היא אפשרה לנו להישאר זרים – בלי מאבק.
הרגע שבו זה חילחל
זה לא קרה במקדש.
ולא בשוק.
ולא בנוף “וואו”.
זה קרה באיזה ערב שקט,
ברחוב צדדי,
כשעמדנו בלי מטרה.
ופתאום הבנו:
לא באנו “לעשות” את יפן.
באנו לפגוש משהו אחר בקצב.
יפן לא חיכתה שנבין אותה.
היא פשוט קרתה לנו –
וכשהפסקנו לנסות להבין,
היא התחילה להרגיש.
ומה נשאר אחרי?
חזרנו הביתה.
הכול המשיך כרגיל.
אבל משהו השתנה.
פחות דחיפות להספיק.
יותר הקשבה לדקויות.
הבנה שלא כל מקום צריך להסביר את עצמו כדי להיות משמעותי.
יפן לא נתנה לנו תשובות.
היא שאלה אותנו שאלות – בשקט.
וזה, כנראה, מה שהופך אותה לחוויה שלא נגמרת גם אחרי שהטיסה נוחתת.
מלאו את הטופס ונחזור עם הצעה ביטוח נסיעות לחול