חשבנו שאנחנו יוצאים לנופש. חזרנו עם משהו אחר לגמרי
לא חיפשנו שינוי.
לא תובנות.
לא הארות.
רצינו נופש.
כמה ימים של שקט, מיטה אחרת, ניתוק קל מהשגרה. משהו ש“מטעין מצברים” כמו שאוהבים להגיד.
אבל כבר ביום הראשון הרגשנו שמשהו זז.
לא משהו דרמטי.
לא רגע קולנועי.
פשוט תחושה מוזרה כזאת – כאילו הראש סוף-סוף הוריד הילוך.
הימים הראשונים: הגוף בחופש, הראש עדיין בעבודה
גם כשאנחנו יוצאים לנופש, הראש לא תמיד מקבל את ההודעה.
הטלפון עוד ביד.
המחשבות רצות קדימה.
מה קורה כשחוזרים, מה פספסנו, מי מחכה.
ישבנו במקום יפה, באמת יפה – אבל לא מיהרנו לשלוף מצלמה.
ולא כי החלטנו “לחיות את הרגע”.
פשוט… לא בער.
וזה היה הרמז הראשון.
בלי לוח זמנים – ובלי רגשות אשם
לא תכננו כל שעה.
לא סימנו וי.
לא רצנו מאטרקציה לאטרקציה.
ובהתחלה זה הרגיש כמעט לא נוח.
כאילו אנחנו “מבזבזים” זמן.
אבל אז שמנו לב לדבר מוזר:
ככל שפחות ניסינו להספיק – ככה יותר קרה.
שיחות שנמשכו.
הליכות בלי יעד.
שקט שלא מרגיש ריק.
הרגע הקטן ששינה הכול
זה לא היה נוף מטורף.
ולא מסעדה מיוחדת.
זה היה רגע קטן: ישבנו, בלי לעשות כלום.
בלי למהר.
בלי לבדוק מה השעה.
בלי לחשוב על מה הצעד הבא.
ושם הבנו משהו שלא תכננו להבין.
זה לא היה נופש – זו הייתה עצירה
הגוף יצא לחופשה,
אבל מה שחזר אחרת – זה אנחנו.
הבנו כמה רעש יש ביומיום שלנו.
כמה אוטומט אנחנו חיים.
כמה מעט רגעים באמת “שקטים” יש לנו.
לא חזרנו עם רשימת המלצות.
לא עם טיפים.
לא עם תובנות גדולות לחיים.
חזרנו עם משהו הרבה יותר פשוט –
יכולת לשים לב.
מאז שחזרנו – משהו נשאר פתוח
לא הכול השתנה.
החיים חזרו.
הלו״ז התמלא.
אבל משהו קטן נשאר סדוק.
כמו חלון שנפתח ולא נסגר עד הסוף.
יותר רגעים בלי למהר.
יותר הקשבה.
פחות תחושת מרדף.
וזה אולי הדבר הכי מפתיע:
לא תכננו לצאת עם משהו אחר לגמרי –
אבל זה בדיוק מה שקרה.
קראו עוד על: דילים לסוכות בחול
