החופשה שעזרה לנו לחזור לעצמנו
- נועם יעקב
לא נסענו כדי לברוח מהחיים, אלא כי הרגשנו שאיבדנו את עצמנו איפשהו בדרך.
החופשה שעזרה לנו לחזור לעצמנו
לא יצאנו לחפש חופשה. יצאנו כי הרגשנו שאיבדנו את עצמנו איפשהו בין הימים.
לא היה רגע דרמטי שבו קמנו ואמרנו “זהו”. זה היה יותר רצף של עייפות שקטה, כזו שלא נעלמת אחרי לילה טוב. הימים המשיכו להתמלא, הראש המשיך לעבוד, אבל משהו בפנים הלך והצטמצם. הרגשנו שאנחנו מתפקדים מצוין — ופחות חיים.
כשהגענו, בלי ציפיות גדולות, הדבר הראשון ששמנו לב אליו היה השקט. לא שקט מוחלט, אלא כזה שנותן למחשבות סוף סוף מקום לנשום. פתאום שמענו את עצמנו מדברים לאט יותר. הולכים לאט יותר. אפילו שותקים בלי צורך למלא את הרווח.
בימים הראשונים עוד ניסינו “לעשות” את החופשה כמו שצריך. להספיק, לצלם, לסמן וי. אבל משהו במקום — אולי האור, אולי הקצב — גרם לנו לוותר. התיישבנו בלי תוכנית. שתינו קפה בלי לבדוק שעה. נתנו לזמן לעבור בלי לרדוף אחריו.
ואז זה קרה. לא ברגע אחד ברור, אלא בהדרגה. התחושה הזו שאנחנו שוב אנחנו. לא הגרסה היעילה, לא זו שמחזיקה הכול — אלא זו שמרגישה. שמסכימה להיות עייפה, שמחה, קצת מבולבלת. אנושית.
החופשה שעזרה לנו לחזור לעצמנו לא שינתה את החיים. היא פשוט הזכירה לנו איך הם אמורים להרגיש. הבנו כמה התרחקנו מעצמנו בלי לשים לב, וכמה מעט צריך לפעמים כדי להיזכר.
בערבים היינו יושבים יחד, בלי מסכים, ומדברים על דברים שלא עלו הרבה זמן. לא החלטות גדולות, לא תוכניות חמש־שנתיות. מחשבות קטנות. פחדים. רצונות שנדחקו הצידה. הדברים שבדרך כלל אין להם מקום בלו״ז.
כשחזרנו, העולם לא השתנה. אותם מיילים חיכו לנו, אותן משימות. אבל אנחנו חזרנו קצת אחרים. רגועים יותר. קשובים יותר. עם ידיעה שכשמשהו בפנים מתחיל להיעלם — לא חייבים לחכות שיתפוצץ כדי לעצור.
החופשה שעזרה לנו לחזור לעצמנו לא הייתה בריחה. היא הייתה תזכורת. תזכורת לכך שאנחנו עדיין כאן, ושמותר לפעמים לעצור — לא כדי לברוח מהחיים, אלא כדי לחזור אליהם באמת.
בהתחלה עוד ניסינו להישאר מחוברים לקצב שהבאנו איתנו. בדקנו הודעות, תכננו את היום, חשבנו מה “כדאי” לעשות. אבל משהו במקום הזה לא שיתף פעולה. הזמן זרם אחרת, והגוף התחיל להאט לפני שהראש הסכים.
ביום השני כבר קמנו בלי שעון. נתנו לאור להעיר אותנו. ישבנו כמה דקות בשקט, בלי לדבר, בלי למהר לשום מקום. ודווקא ברגעים האלו הבנו כמה זמן לא היינו באמת נוכחים. כמה התרגלנו להיות תמיד בדרך למשהו אחר.
החופשה שעזרה לנו לחזור לעצמנו לא הייתה מלאה ברגעים גדולים. להפך. היא הייתה מורכבת מהרבה רגעים קטנים: הליכה בלי יעד, מבט ארוך החוצה, שיחה שנמשכה יותר ממה שתכננו. דברים שפעם היו מובנים מאליהם, והפכו עם הזמן למותרות.
שמנו לב שגם השיחות בינינו משתנות. פחות “צריך”, פחות “מה הלאה”. יותר הקשבה. יותר מקום לשקט באמצע משפט. הבנו שלא כל דבר צריך פתרון, ושלא כל תחושה חייבים מיד להסביר.
באחד הערבים ישבנו יחד והבנו כמה רחוק התרחקנו מהתחושה הפשוטה של להיות בסדר. לא מאושרים במיוחד, לא במשבר — פשוט שלמים לרגע. זה היה מוזר ומרגיע בו־זמנית.
כשמתקרבים לסוף חופשה כזו, תמיד עולה החשש: מה יישאר מזה כשנחזור? והאמת היא שלא לקחנו איתנו החלטות גדולות. לקחנו זיכרון. ידיעה שכשאנחנו נותנים לעצמנו רגע לעצור — משהו בפנים מתיישר לבד.
החופשה שעזרה לנו לחזור לעצמנו לא פתרה הכול. אבל היא פתחה דלת קטנה, כזו שאפשר לחזור אליה גם אחר כך. בדקות השקטות של היום־יום. ברגעים שבהם נזכור לעצור, לנשום, ולהיות שוב אנחנו — אפילו לרגע.
מלאו את הטופס ונחזור עם הצעה ביטוח נסיעות לחול