החופשה שחשבנו שתהיה רגילה – והפכה למשהו אחר
לא חיפשנו התרגשות.
לא חיפשנו שינוי.
רצינו חופשה רגילה. כזאת שעוברת, שנכנסת לאלבום התמונות ונשארת שם.
אבל איכשהו, בלי דרמה ובלי רגע אחד ברור שאפשר לסמן עליו חץ – משהו זז.
יצאנו בשביל לנוח, לא בשביל לגלות
הכול התחיל הכי סטנדרטי שיש. טיסה, מלון, תוכנית כללית בראש. לא מסע, לא חיפוש עצמי, בטח לא “טיול משנה חיים”.
אמרנו לעצמנו מראש: הפעם לא מנתחים, לא מתרגשים, לא מנסים להוציא מזה יותר מדי.
רק להיות.
ובימים הראשונים באמת היינו שם – אבל גם לא ממש. הגוף הגיע, הראש עוד רץ קדימה ואחורה.
העיניים ראו נוף, אבל המחשבות המשיכו לגלול.
ואז קרה משהו קטן מדי בשביל לשים לב אליו
זה לא היה רגע גדול.
לא תצפית מטורפת, לא שיחה עמוקה, לא אירוע יוצא דופן.
זה היה יותר תחושה – שפתאום אין דחיפות.
ששום דבר לא “מחכה” לנו בצד השני של היום.
מצאנו את עצמנו יושבים יותר. שותקים יותר.
לא ממלאים כל דקה בתוכן.
ופתאום, בלי שהחלטנו, הפסקנו למהר.
הבנו שלא המקום השתנה – אנחנו כן
החופשה הזאת לא הפכה למשהו אחר בגלל היעד.
היא השתנתה כי משהו בנו הסכים לשחרר שליטה.
שמנו לב לדברים שבדרך כלל עוברים לידנו:
איך בוקר מתחיל לאט כשלא מתערבים בו.
איך שיחה נמשכת כשלא מנסים להגיע לפואנטה.
איך עייפות נעלמת כשלא נלחמים בה.
וזה היה מוזר. כי לא עשינו “שום דבר מיוחד” – ובכל זאת הרגשנו אחרת.
הרגע שבו הבנו שזה כבר לא רגיל
באחד הערבים, בלי תכנון ובלי סיבה, אמרנו בקול רם:
“זה לא מרגיש כמו עוד חופשה.”
לא בגלל האטרקציות.
לא בגלל התמונות.
אלא בגלל התחושה שהזמן כאן מתנהג אחרת.
שהוא לא בורח מאיתנו – אלא הולך לידנו.
החופשה הזו לא נתנה תשובות, והיא גם לא ניסתה
היא לא פתרה בעיות.
לא סידרה מחשבות.
לא שינתה כיוון חיים.
אבל היא עשתה משהו הרבה יותר שקט:
היא הראתה לנו כמה רעש אנחנו סוחבים ביום־יום, וכמה קל לשכוח איך זה מרגיש כשלא חייבים.
חזרנו – אבל לא לגמרי אותו דבר
כשחזרנו הביתה, שום דבר חיצוני לא השתנה.
אותם לוחות זמנים, אותם משימות, אותו קצב.
אבל משהו קטן נשאר איתנו.
יכולת לזהות מתי אנחנו שוב דוחפים יותר מדי.
ומתי אפשר פשוט… להוריד הילוך.
והיום, בדיעבד, ברור לנו:
החופשה שחשבנו שתהיה רגילה – לא הפכה לדרמטית, ולא למרגשת במיוחד.
היא פשוט הזכירה לנו איך מרגיש להיות בלי מאמץ.
וזה, מסתבר, הרבה יותר נדיר ממה שחשבנו.