לא תכננו כלום, אבל בדרך לשדה הבנו למה היינו חייבים לצאת מפה
לא הייתה דרמה.
לא ריב, לא משבר, לא החלטה חכמה במיוחד.
רק תחושה שקטה שדחפה אותנו החוצה — בלי לדעת לאן בדיוק.
זה התחיל הרבה לפני המזוודה
ימים לפני הטיסה כבר היינו פה, אבל הראש היה במקום אחר.
המשכנו ללכת ברחובות, לשתות קפה, לענות להודעות — אבל משהו לא התחבר.
לא היה רע. וזה בדיוק מה שהיה מטריד.
הכול עבד.
העבודה, הסדר יום, אפילו השגרה.
אבל מבפנים הרגשנו שאנחנו מתנהלים על אוטומט.
לא שואלים למה, רק ממשיכים.
לא תכננו חופשה.
לא חיפשנו יעד.
פשוט ידענו שאם לא נזוז עכשיו — ניתקע במקום שמרגיש נוח מדי.
הנסיעה שלא נראתה כמו התחלה
ביום היציאה שום דבר לא הרגיש חגיגי.
לא התרגשות, לא ציפייה גדולה.
רק תנועה.
המונית לשדה נסעה בשקט.
העיר חלפה מהחלון, מוכרת, צפויה, כמעט אדישה.
ורק אז, בלי אזהרה, זה פגע.
לא רצינו לברוח.
רצינו להפסיק להחזיק.
להפסיק להחזיק ציפיות, הסברים, הצדקות.
להפסיק להסביר לעצמנו למה “הכול בסדר”.
דווקא בדרך החוצה זה התבהר
יש משהו בנסיעה לשדה שאין לו תחליף.
זו לא התחלה — זו פרידה רגעית.
מהמוכר, מהידוע, מהגרסה שלנו שנשארת מאחור.
ופתאום הבנו:
לא היינו עייפים מהעבודה.
לא מהאנשים.
לא מהעיר.
היינו עייפים מלהיות תמיד בתוך.
תמיד מחוברים, תמיד מגיבים, תמיד “בסדר”.
היינו חייבים לצאת כדי לשמוע את עצמנו בלי רעש רקע.
השקט שלא חיכינו לו
ברגע שהגענו לטרמינל, לא קרה כלום.
אין רגע קולנועי.
רק שקט מוזר כזה, לא נוח, אבל כן.
שקט שמכריח אותך להיות נוכח.
שקט שאין בו הסחות.
שקט שמחזיר שאלות ששכחת לשאול.
מה באמת חשוב עכשיו?
ממה אנחנו מתעלמים כבר יותר מדי זמן?
ולמה אנחנו ממשיכים למרות שמשהו בפנים מבקש לעצור?
לא בריחה – תזכורת
רק אז הבנו למה היינו חייבים לצאת מפה.
לא כדי למצוא משהו חדש.
אלא כדי להיזכר במה שכבר ידענו — ופשוט השתקנו.
לפעמים היציאה היא לא שינוי חיים.
היא רק הזזה קלה של הפרספקטיבה.
כזו שמחזירה אותך לעצמך, בלי מסקנות גדולות.
לא תכננו כלום.
אבל דווקא בגלל זה — זה עבד.
כי לפעמים התנועה היא הסיבה.
והדרך לשדה היא המקום שבו האמת סוף סוף מדביקה אותך
