חשבנו שיפן תהיה חוויה. היא הייתה תזכורת
- נועם יעקב
חשבנו שיפן תהיה עוד יעד ברשימה, אבל כבר בימים הראשונים הבנו שהיא באה להזכיר לנו משהו עמוק יותר.
חשבנו שיפן תהיה חוויה. היא הייתה תזכורת
כשטסים ליפן, מצפים לחוויה.
משהו שיספרו עליו אחר כך. תמונות, אוכל מוזר, רחובות אחרים, תרבות “שאין אצלנו”.
אבל יפן לא הגיעה בתור חוויה. היא הגיעה בתור תזכורת.
תזכורת לאיך דברים יכולים לעבוד אחרת.
תזכורת לשקט.
ולפעמים, תזכורת לעצמנו.
כבר מהרגע הראשון מרגישים את זה
לא בגלל גורדי השחקים של טוקיו, ולא בגלל הרכבות שמגיעות בזמן מושלם. אלא בגלל האנשים. אף אחד לא מרים קול. אף אחד לא דוחף. כל אחד יודע איפה הוא צריך לעמוד, ואיפה הוא לא. לא כי מפחדים, אלא כי מכבדים.
בהתחלה זה כמעט מוזר.
אתה מחכה שמישהו יעקוף אותך בתור. שמישהו ידבר בטלפון ברמקול. שמישהו יתעצבן.
וזה פשוט לא קורה.
ברחוב, ברכבת, בחנות נוחות פתוחה באמצע הלילה – הכול מתנהל בשקט. לא שקט של ריקנות, אלא שקט שיש בו הקשבה.
פתאום שמים לב לפרטים קטנים: לצליל של צעדים, לריח של אוכל שעולה מדוכן צדדי, לאור הרך שמגיע מפנס רחוב.
גם בערים הגדולות, יפן לא צורחת.
טוקיו ענקית, עמוסה, מלאה באנשים. ובכל זאת, היא לא לוחצת. יש סדר. יש זרימה. כל אחד בתנועה, אבל בלי להפריע לאחר.
ואז מגיעים למקומות השקטים יותר.
קיוטו, כפרים קטנים, מקדשים בין עצים.
שם ההבנה מתחזקת: יפן לא מנסה להרשים אותך. היא לא צריכה. היא פשוט קיימת, בקצב שלה.
האוכל, כמובן, הוא חלק מהעניין. אבל גם כאן – זו לא רק החוויה. זו הגישה.
קערת ראמן פשוטה, מוגשת בדיוק, בלי הצגות.
סושי קטן מדוכן צדדי שטעים יותר ממסעדות יוקרה במקומות אחרים.
לא “וואו” רועש, אלא סיפוק שקט.
ובאיזשהו שלב זה מחלחל.
אתה מבין שזו לא רק מדינה אחרת. זו תזכורת שאפשר לחיות אחרת.
שאפשר לכבד מרחב.
שאפשר לעשות דברים בצורה מדויקת, גם אם אף אחד לא מוחא כפיים.
יפן מזכירה לך להאט.
להתבונן.
להיות פחות עסוק בלהרשים, ויותר בלהיות.
כשטסים משם, לא מרגישים ש”סימנו יעד”.
מרגישים שלקחנו משהו קטן איתנו. מחשבה. הרגל. רצון לשמור על קצת יותר שקט, גם כשחוזרים הביתה.
חשבנו שיפן תהיה חוויה.
היא הייתה תזכורת – לאיך העולם יכול להיראות, ולאיך אולי היינו רוצים לחיות בתוכו.
מלאו את הטופס ונחזור עם הצעה ביטוח נסיעות לחול