זה לא היה חוסר כסף – זה היה חוסר תשומת לב
זה התחיל ברגע קטן, כמעט שולי. עמדנו בתור ארוך בשדה תעופה זר, עייפים מהטיסה, עם מזוודה אחת שכבר נפתחה פעמיים לבדיקה. לא היינו בלחץ של זמן, לא היה משהו דחוף להספיק. ובכל זאת, משהו בפנים היה מכווץ. לא בגלל ההמתנה, ולא בגלל העייפות. פשוט תחושה לא נוחה, כזו שקשה לשים עליה אצבע.
חשבנו בהתחלה שזה עניין של כסף. תמיד קל להאשים את התקציב. אולי לא תכננו נכון, אולי היינו צריכים לבחור טיסה אחרת, אולי היינו צריכים לוותר על משהו. אבל ככל שהימים עברו, הבנו שזה לא זה. הכסף היה שם. לא בשפע, אבל מספיק. מה שלא היה – זו תשומת הלב.
נסענו לחופשה הזאת עם רשימה לא כתובה בראש. לא של מקומות, אלא של מחשבות. מה עוד צריך להספיק, מה מחכה לנו כשנחזור, איזה דברים “חייבים” לקרות גם בזמן שאנחנו אמורים לנוח. היינו שם פיזית, אבל המבט שלנו כל הזמן ברח קדימה, החוצה, למשהו אחר.
רק באחד הערבים, כשישבנו במקום קטן ושקט שלא תכננו להגיע אליו, זה התחיל להתבהר. לא היה שם שום דבר מיוחד: שולחן פשוט, אור רך, רחוב צדדי עם אנשים שחולפים בלי דרמה. ודווקא שם שמנו לב כמה מעט שמנו לב עד עכשיו. איך אכלנו מהר מדי. איך הקשבנו חצי־אוזן. איך כל רגע עבר כאילו הוא רק תחנה בדרך למשהו “חשוב יותר”.
החופשה לא הייתה רעה. להפך
אבל היא הרגישה שטוחה. כאילו אנחנו עוברים דרכה ולא באמת נמצאים בה. זה לא היה בגלל היעד, ולא בגלל התנאים. זה היה בגלל האופן שבו הבאנו את עצמנו לשם – עם הראש עמוס, עם תשומת לב מפוזרת, עם רצון “לנצל” במקום פשוט להיות.
ביום שאחרי, בלי להכריז על זה ובלי להחליט שום החלטה גדולה, משהו השתנה. לא התעוררנו מוקדם במיוחד, לא שינינו תוכניות. פשוט האטנו. שתינו קפה לאט. הקשבנו לשיחה עד הסוף בלי לחשוב על השלב הבא. שמנו לב לפרטים קטנים: צל על קיר, רעש רחוק של תנועה, מבט של מישהו שלא הכרנו.
ואז הבנו את זה כמעט במקרה – רוב האכזבות הקטנות שלנו לא נולדו מחוסר. הן נולדו מחוסר תשומת לב. לא ראינו מה יש, כי היינו עסוקים מדי בלבדוק אם “קיבלנו תמורה”. לא הרגשנו סיפוק, כי מדדנו כל רגע במקום לחוות אותו.
כשחזרנו הביתה, הזיכרון שנשאר לא היה של מקום מסוים או חוויה יוצאת דופן. הוא היה של ההבנה הזאת. שלפעמים אנחנו משקיעים כסף, זמן ואנרגיה – אבל שוכחים להשקיע נוכחות. ושבלי נוכחות, גם הדברים הכי יפים מרגישים ריקים.
החופשה נגמרה, כמו שכל חופשה נגמרת. אבל התחושה הזאת נשארה. לא כתזכורת למה שלא עשינו, אלא למה שכן אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה. לא להוסיף עוד, לא לשדרג, לא לחפש יותר רחוק – אלא פשוט להיות יותר שם.
וזה אולי הדבר הכי מפתיע שגילינו: לא היינו צריכים עוד תקציב, עוד לילה, עוד יעד. היינו צריכים לעצור רגע, להרים את הראש, ולתת תשומת לב למה שכבר נמצא מולנו.
