המקום שהחזיר לנו את האנרגיה שאיבדנו בשגרה
המסוע בשדה התעופה המשיך לנוע, המזוודות כבר היו בידיים שלנו, ורק אז שמנו לב שפתאום אנחנו נושמים עמוק יותר ממה שהתרגלנו.
לא חיפשנו חופשה שתשנה הכול. לא הגענו עם ציפיות גדולות או תוכניות מסודרות. רק רצינו להתרחק קצת, לשים מרחק קטן בינינו לבין הימים שנראו אותו דבר. הכביש הראשון מחוץ לשדה היה שקט, כמעט ריק, והאור של אחר הצהריים נמרח על החלון כמו הבטחה שלא ביקשנו.
המקום עצמו לא עשה רושם דרמטי בהתחלה. כמה רחובות צרים, בניינים נמוכים, קצב אחר. לא משהו שמצלמים מיד. אבל ככל שהלכנו, משהו בנו התחיל להאט. לא מתוך החלטה, אלא כי הסביבה לא דרשה מאיתנו למהר. האנשים מסביב נעו בלי דחיפות, הזמן הרגיש פחות דחוס.
בערב הראשון ישבנו ליד חלון פתוח. לא עשינו כלום מיוחד. שמענו קולות רחוקים, תנועה איטית של העיר, ורוח קלה שנכנסה בלי לבקש רשות. שמנו לב שכבר שעה שלמה אנחנו לא בודקים את השעון. זה היה הרגע הראשון שבו הבנו כמה עייפות נשארת בנו גם כשאנחנו חושבים שאנחנו מתפקדים.
ביום למחרת יצאנו להסתובב בלי יעד ברור
נתנו לדרך להוביל אותנו. כל פנייה הרגישה כמו בחירה קטנה, לא חשובה, אבל כזו שמחזירה תחושת חופש. עברנו ליד חנויות סגורות, חצרות שקטות, מקומות שלא נועדו להרשים. דווקא שם, בין הדברים הפשוטים, משהו התחיל להתרכך.
האור השתנה במהלך היום. בבוקר הוא היה חד וברור, ובצהריים הפך רך יותר. שמנו לב איך הצללים זזים על הקירות, איך הזמן נמתח בלי לחץ. לא צילמנו הרבה. לא הרגשנו צורך לתעד. רצינו להיות בתוך הרגע, לא לידו.
באחד הימים מצאנו את עצמנו יושבים על ספסל קטן, מול דרך שעוברים בה מעטים. לא היה שם נוף יוצא דופן, רק תנועה שקטה של אנשים ומחשבות. דיברנו מעט. יותר הקשבנו. לרוח, לקולות, וגם לעצמנו. הבנו שהעומס לא תמיד מגיע מהעבודה או מהלו״ז, אלא מהצורך להיות כל הזמן במקום אחר ממה שאנחנו נמצאים בו.
הימים עברו בלי שנרגיש
לא כי עשינו הרבה, אלא להפך. נתנו לעצמנו להיות. לשתות קפה לאט, ללכת בלי מטרה, לשבת ליד חלון ולבהות. שמנו לב כמה זמן לא הרשינו לעצמנו את זה. כמה מהר אנחנו חוזרים לשגרה שבה כל רגע צריך להצדיק את עצמו.
בערב אחד ירד גשם קל. הרחובות התרוקנו, והאור מהמנורות השתקף על הדרך הרטובה. הלכנו לאט, בלי לדבר. הרגשנו כאילו משהו מתנקז החוצה. לא דרמה, לא הארה גדולה. רק שחרור קטן, שקט.
לקראת הסוף כבר ידענו שהמקום הזה לא “עשה” לנו משהו. הוא פשוט אפשר. אפשר לנו לעצור, להרגיש, לזכור איך זה להיות בלי דרישה מתמדת. האנרגיה לא חזרה בבת אחת. היא חזרה בטפטוף, דרך רגעים קטנים שלא ביקשו תשומת לב.
כשחזרנו הביתה, גילינו שהשקט הזה עדיין הולך איתנו — לא תמיד מורגש, אבל נוכח, כמו אור רך שנשאר גם אחרי שסוגרים את החלון.
קראו עוד על: טיסות סודיות ברגע האחרון
