המקום שבו הזמן עצר – ואנחנו סוף סוף נשמנו
זה לא היה יעד שסימנו מראש. לא חלום ישן ולא המלצה חמה. זה היה רגע אחד קטן, כמעט מקרי, שבו עצרנו את האוטו בצד הדרך – ופשוט נשמנו. לא כי היה נוף מטורף, לא כי חיכתה לנו אטרקציה. אלא כי משהו בפנים ביקש רגע של שקט, ואנחנו הקשבנו.
בהתחלה זה הרגיש מוזר. כאילו אנחנו מבזבזים זמן. רגילים להיות בתנועה, לחשוב מה השלב הבא, לאן ממשיכים מכאן. אבל שם, במקום שבו הזמן עצר, הבנו פתאום עד כמה היינו עייפים מהרעש. לא מהרעש החיצוני – אלא מזה שבפנים. מהרשימות, מהציפיות, מהמרדף הבלתי נגמר אחרי “עוד”.
יש מקומות שלא דורשים מאיתנו כלום. הם לא מבקשים שנצלם, שנשתף, שנוכיח שהיינו. הם פשוט נותנים להיות. ישבנו שם בלי לדבר הרבה. לא היה צורך. הנשימה חזרה להיות עמוקה, איטית. הראש הפסיק לייצר מחשבות חדשות, והלב – כאילו נזכר איך מרגישים כשהוא לא בלחץ.
דווקא שם הבנו כמה זמן עבר מאז שנתנו לעצמנו לעצור באמת
לא חופשה של לו״ז צפוף, לא בריחה זמנית מהשגרה – אלא עצירה. כזו שמאפשרת להרגיש. כזו שלא ממהרת לשום מקום. הזמן, שבדרך כלל בורח לנו בין האצבעות, התנהג אחרת. הוא חיכה.
הסתכלנו אחד על השנייה וידענו: זה לא המקום עצמו. זו הבחירה. הבחירה לא למלא כל רגע, לא לדרוש מעצמנו להיות “במקסימום”. פשוט להיות. הנשימה הפכה לסימן. סימן לכך שמשהו בפנים נרגע, מתיישב, מוצא מחדש איזון.
כשחזרנו, שום דבר חיצוני לא השתנה באמת. אותם חיים, אותם אתגרים. אבל משהו בנו כן. הזיכרון של המקום שבו הזמן עצר נשאר איתנו. כתזכורת שקטה לכך שלא תמיד צריך לברוח רחוק כדי לנשום. לפעמים צריך רק להסכים לעצור.
ומאז, בכל פעם שהקצב שוב מאיץ, אנחנו נזכרים באותו רגע. באותו מקום. באותה נשימה ראשונה עמוקה. ומבינים – השקט הזה עדיין קיים. הוא פשוט מחכה שנבחר בו שוב.
בהתחלה ניסינו להבין למה זה משפיע עלינו ככה. הרי היינו במקומות יפים בעבר, ראינו נופים, חווינו חוויות. אבל כאן זה היה אחר. לא הייתה התרגשות גדולה, לא וואו מיידי. הייתה תחושה שקטה, עמוקה, כזו שלא מבקשת תשומת לב — אלא נוכחות.
ישבנו ונתנו למחשבות לעלות בלי למהר לגרש אותן. שמנו לב כמה זמן לא הקשבנו לעצמנו באמת. לא למה שצריך לעשות, לא למה שמצופה מאיתנו — אלא למה שמרגיש. הנשימה הפכה לאט לאט טבעית יותר, והגוף, בלי שנשים לב, הפסיק להיות דרוך.
דווקא במקום שבו לא קרה “כלום”, קרה הרבה. הבנו כמה התרגלנו לרעש מתמיד. אפילו בשקט, הראש שלנו מחפש גירוי. כאן, לא היה מה לחפש. לא שלט, לא מסך, לא יעד הבא. רק רגע שנמשך קצת יותר ממה שהתרגלנו.
הזמן לא נמדד בדקות. הוא נמדד בתחושה. בתחושת הקלה. בתחושת חזרה לעצמנו. פתאום עלו זיכרונות, מחשבות ישנות, רצונות שנדחקו הצידה. לא בצורה דרמטית — אלא בעדינות. כאילו המקום עצמו אומר: אפשר להוריד רגע את ההגנות.
וכשקמנו ללכת, ידענו שלא ניקח איתנו תמונה מושלמת או סיפור גדול לספר. ניקח משהו שקט יותר. את הידיעה שאפשר לעצור. שהעולם לא קורס כשאנחנו לא רצים. שהנשימה הזו — היא לא תלויה במקום, אלא בהחלטה.
מאז, אנחנו משתדלים לזכור את זה גם בתוך היום-יום. לא תמיד מצליחים. לפעמים שוב נסחפים לקצב. אבל הזיכרון של המקום שבו הזמן עצר חוזר ברגעים הנכונים, ולוחש לנו: אפשר לבחור אחרת. אפילו לרגע.
קראו עוד על: דרום צרפת
